רוב השיעורים בפסנתר ג'אז מתחילים כשהלהקה בראש: הבסיסט מנגן את השורשים, ולכן הפסנתרן יכול לוותר עליהם. בהרכב זה נכון לגמרי. אבל רוב הזמן אתם מתרגלים לבד, בבית, בלי אף אחד שמחזיק את החלק התחתון של המוזיקה. בלי שורשים, האקורדים שלכם מרחפים. אתם צריכים יד שמאל שעושה שתי עבודות בבת אחת: מנגנת את צליל הבס ואומרת איזה סוג אקורד זה.
יד השמאל הזאת היא ה־shell voicing. שלושה צלילים, לפעמים רק שניים, וכך ניגנו פסנתרני הביבופ של שנות הארבעים והחמישים מאחורי הקווים של יד ימין שלהם. זו גם הדרך המהירה ביותר לגרום ללידשיט (lead sheet) להישמע כמו ג'אז כשמנגנים סולו.
מה זה shell voicing
ה־shell voicing הוא השורש ועוד הטרצה והספטימה של האקורד. אלה הצלילים שהכי חשובים:
- השורש אומר איפה אתם נמצאים: הוא צליל הבס.
- הטרצה אומרת אם האקורד מז'ורי או מינורי.
- הספטימה אומרת איזה סוג של אקורד מרובע זה: מז'ור שבע, דומיננט או מינור שבע.
מה חסר? הקווינטה. ברוב האקורדים הקווינטה כמעט לא מוסיפה לצבע, אז משמיטים אותה ושומרים על יד קלה. חשבו על ה־shell voicing כעל השלד של בית: הקירות שמחזיקים הכול, לפני שנכנס רהיט אחד.
צורה 1: שורש, טרצה, ספטימה
נגנו את השורש באצבע הקטנה, את הטרצה באצבע האמצעית או בקמיצה, ואת הספטימה באגודל. ב־C:
- Cmaj7: C, E, B
- C7: C, E, B♭
- Cm7: C, E♭, B♭
מאקורד לאקורד משתנה רק צליל אחד. נגנו אותם והקשיבו כמה כל צליל בודד משנה את מצב הרוח:
Cmaj7: C–E–B · C7: C–E–B♭ · Cm7: C–E♭–B♭
צורה 2: שורש, ספטימה, טרצה
עכשיו העבירו את הטרצה אוקטבה למעלה, מעל הספטימה. הצלילים אותם צלילים, אבל היד נפתחת יותר: השורש למטה, הספטימה באמצע, והטרצה למעלה, דצימה מעל השורש. ב־C:
- Cmaj7: C, B, E
- C7: C, B♭, E
- Cm7: C, B♭, E♭
Cmaj7: C–B–E · C7: C–B♭–E · Cm7: C–B♭–E♭
צורה 2 נשמעת מלאה ופתוחה יותר, והיא מאפשרת לשורש לרדת נמוך יותר, עד F2.
- השמיטו את הטרצה: נגנו רק את השורש ואת הספטימה. למה הטרצה ולא השורש? כשמנגנים לבד, השורש הוא קו הבס שלכם: בלעדיו ההרמוניה מאבדת את הרצפה שלה. בלי הטרצה קל יותר להסתדר, כי יד ימין יכולה להוסיף אותה במלודיה או בקו. shell voicings כאלה של שני צלילים הם דבר רגיל לגמרי בג'אז. (עם בסיסט זה הפוך: הבס מנגן את השורש, אז משמיטים את השורש ושומרים את הטרצה והספטימה.)
- חלקו את האקורד בין הידיים: יד שמאל מנגנת רק את השורש, נמוך, כמו בסיסט, ויד ימין מנגנת את הטרצה והספטימה סביב C האמצעי. השתמשו בזה כשאתם מלווים, בלי מלודיה לנגן: יד ימין פנויה, אז תנו לה להחזיק את האקורד.
Dm7: D + F–C · G7: G + F–B · Cmaj7: C + E–B
לחבר בין הצורות: ה־ii–V–I
הנה הסיבה שיש שתי צורות. אם תנגנו כל אקורד באותה צורה, היד קופצת על פני המקלדת. אם תחליפו ביניהן, הצלילים העליונים כמעט לא זזים.
קחו את ה־ii–V–I ב־C: Dm7, G7, Cmaj7. נגנו את Dm7 בצורה 1 (D, F, C), את G7 בצורה 2 (G, F, B), ואת Cmaj7 שוב בצורה 1 (C, E, B). הסתכלו על הצלילים העליונים: F נשאר במקומו, C גולש למטה אל B, ואחר כך F גולש למטה אל E. רק השורש באמת נוסע, כמו שקו בס עושה.
Dm7: D–F–C · G7: G–F–B · Cmaj7: C–E–B
אם הדצימה ב־G7 רחבה מדי ליד שלכם, נגנו רק G ו־F, או חלקו את האקורד: G ביד שמאל, F ו־B ביד ימין.
לחצו על כל 12 הסולמות, והדוגמה תעבור בכל הסולמות במעגל הקוורטות. נגנו איתה לאט. התרגיל האחד הזה שווה יותר מכל רשימת אקורדים שתוכלו לשנן.
אפשר גם להתחיל בצורה 2. אז G7 מקבל את צורה 1, ו־Cmaj7 שוב את צורה 2. השתמשו בגרסה הזאת כשאקורד ה־ii היה יושב אחרת גבוה מדי:
Dm7: D–C–F · G7: G–B–F · Cmaj7: C–B–E
shell voicings מתחת למלודיה
עכשיו גם יד ימין מקבלת תפקיד. החזיקו כל shell voicing תיבה שלמה ונגנו מעליו מלודיה. ה־shell voicing ממלא את הרגיסטר הנמוך והאמצעי; המלודיה יושבת מעליו, ברורה ושרה.
כשיד ימין מנגנת מלודיה אי אפשר לחלק את האקורד, אז שמרו כל shell voicing בהישג יד של יד שמאל. כאן G7 הוא רק G ו־F, השורש והספטימה: המלודיה משלימה את השאר.
Dm7: D–F–C · G7: G–F · Cmaj7: C–E–B
זה כבר מרקם שלם של פסנתר סולו. נסו את זה עם הלידשיט הראשון שאתם מכירים: shell voicings ביד שמאל, המלודיה ביד ימין. זה יישמע יותר כמו ג'אז מאשר אקורדים מלאים בשתי הידיים.
יד שמאל של ביבופ
הקשיבו ל־Bud Powell, הפסנתרן שהביא את הקווים של Charlie Parker אל הפסנתר. יד שמאל שלו מנגנת מעט מאוד: shell voicings קצרים, הרבה פעמים רק שני צלילים (השורש והספטימה, או השורש והטרצה), שממוקמים בתוך המקצב. יד ימין היא שמדברת. הנה קו בסגנון שלו מספריית הפרזות שלנו, עם shell voicings קצרים של שני צלילים במקצב צ'רלסטון: פעמה 1 וה"ו" של 2. Dm7 הוא D ו־C, G7 הוא G ו־B, Cmaj7 הוא C ו־B: בלי שום מתיחה.
שימו לב כמה קצרים האקורדים של יד שמאל. הם נותנים לקו דחיפה ומיד מפנים את הדרך. shell voicings מוחזקים היו נשמעים כבדים בטמפו הזה.
בלוז של 12 תיבות ב־shell voicings
הבלוז הוא המקום הטוב ביותר להפוך את ה־shell voicings לאוטומטיים. ב־F יש רק שלושה אקורדים: F7, B♭7 ו־C7. נגנו את F7 בצורה 1 (F, A, E♭), את B♭7 בצורה 2 (B♭, A♭, D) ואת C7 בצורה 2 (C, B♭, E). היד נשארת במקום אחד, והצלילים העליונים זזים בחצאי טונים. אם B♭7 ו־C7 רחבים מדי, נגנו רק את השורש והספטימה (B♭–A♭, C–B♭), או לוו את הבלוז בחלוקה, השורש ביד שמאל והטרצה והספטימה ביד ימין:
F7: F–A–E♭ · B♭7: B♭–A♭–D · F7: F–A–E♭ · B♭7: B♭–A♭–D · F7: F–A–E♭ · C7: C–B♭–E · B♭7: B♭–A♭–D · F7: F–A–E♭ · C7: C–B♭–E
כשזה מרגיש קל, נגנו מעליו מלודיות בלוז שאתם מכירים, או אלתרו ביד ימין עם סולם הבלוז.
shell voicings או צלילים מנחים?
כשמנגנים עם בסיסט, הוציאו את השורש. הבס כבר מנגן אותו, ושני שורשים באותו רגיסטר מפריעים זה לזה. מה שנשאר הוא הטרצה והספטימה, הצלילים המנחים: ה־shell voicing בלי השורש שלו. השיעור שלי על ליווי בשני צלילים מראה את הגרסה הזאת. אז התוכנית פשוטה: shell voicings כשאתם לבד, צלילים מנחים כשיש בסיסט.
איך לתרגל shell voicings
- סוג אקורד אחד בכל 12 הסולמות: כל ה־shell voicings של maj7 בצורה 1, אחר כך כל אקורדי הדומיננט שבע, ואחר כך כל אקורדי המינור שבע. אמרו את שם האקורד בקול בזמן שאתם מנגנים.
- ה־ii–V–I במעגל, בצורות 1–2–1, ואחר כך 2–1–2. לאט, בלי לעצור בין הסולמות.
- העיניים לא על היד. כשצורה כבר מוכרת, הסתכלו על סימול האקורד, לא על האצבעות. זה מה שתעשו עם לידשיט.
- קטע אחד בשבוע. קחו סטנדרט שאתם מכירים ונגנו אותו רק עם shell voicings ומלודיה. שום דבר אחר.
- הוסיפו מקצב. כשהחזקת ה־shell voicings מרגישה קלה, נגנו אותם קצרים במקצב צ'רלסטון, כמו בדוגמת הביבופ.
הטעויות שאני שומע הכי הרבה
- נמוך מדי. צורה 1 עם השורש למטה ב־C2 היא רעם כהה, לא אקורד. שמרו את הטרצה מעל B♭2.
- תמיד אותה צורה. היד קופצת והולכת הקולות נעלמת. החליפו.
- להחזיר את הקווינטה "כדי שיהיה מלא יותר". זה רק עושה את הצליל סמיך יותר. יד ימין יכולה להוסיף צלילי צבע אחר כך.
- לכפות מתיחה. אם דצימה כואבת, אל תנגנו אותה. השמיטו את הטרצה או חלקו את האקורד בין הידיים; המוזיקה לא תיפגע.
- להחזיק הכול לנצח. shell voicings יכולים לנשום. שחררו אותם לפני האקורד הבא, או נגנו אותם קצרים.
- לנגן שורשים עם בסיסט. בלהקה, עברו לצלילים מנחים.
שאלות שתלמידים שואלים
shell voicings הם רק למתחילים?
לא. הרבה פסנתרנים גדולים משתמשים בהם כל החיים, במיוחד בטמפו מהיר ומאחורי קווים מהירים של יד ימין. הם פשוטים, ברורים, ואף פעם לא מפריעים.
ומה עם אקורדים עם צלילי מתח, כמו ה־9 או ה־13?
נגנו את ה־shell voicing ביד שמאל ושימו את צליל המתח ביד ימין, מלמעלה. G13 יכול להיות shell voicing של G7 ועוד E ביד ימין. כשתרצו את צלילי המתח בתוך יד שמאל, עברו לvoicings ללא שורש בני ארבעה צלילים.
יש לי יד קטנה. אפשר בכל זאת לנגן את צורה 2?
כן. נגנו רק את השורש והספטימה, או חלקו את האקורד: השורש ביד שמאל, הטרצה והספטימה ביד ימין. שתי הדרכים רגילות לגמרי בג'אז.
המלצות להאזנה
פסנתרני ביבופ ויד שמאל שלהם. הקשיבו מתחת לקווים של יד ימין: shell voicings קצרים, הרבה פעמים רק שני צלילים, שממוקמים בתוך המקצב.
- “Un Poco Loco”, Bud Powell · The Amazing Bud Powell (1951)
- “Bouncing with Bud”, Bud Powell · The Amazing Bud Powell (1949): עם Fats Navarro ו־Sonny Rollins
- “Tempus Fugue-It”, Bud Powell · Jazz Giant (1949)
- “Celia”, Bud Powell · Jazz Giant (1949)
- “Blues the Most”, Hampton Hawes · Hampton Hawes Trio (1955)
- “Cool Struttin’”, Sonny Clark · Cool Struttin’ (1958)
- “Relaxin’ at Camarillo”, Tommy Flanagan · Overseas (1957)
- “Mr. P.C.”, John Coltrane · Giant Steps (1959): Tommy Flanagan, פסנתר
- “Sandu”, Clifford Brown and Max Roach · Study in Brown (1955): Richie Powell, פסנתר
- “Walkin’”, Miles Davis · Walkin’ (1954): Horace Silver, פסנתר