בקשו מפסנתרן קלאסי לנגן קו ג'אז מהדף, ותשמעו כל צליל במקומו, בזמן, שווה להפליא. וזה לא נשמע כמו ג'אז. בקשו מפסנתרן ג'אז לנגן את אותו קו, ופתאום הוא רוקד. הצלילים אותם צלילים. ההבדל הוא הסווינג.
סווינג הוא תחושה, ותחושה לומדים בעיקר מהשמיעה. אבל אפשר ללמוד הרבה יותר מהר כשיודעים למה להקשיב. השיעור הזה מפרק את תחושת הסווינג לארבעה דברים שאפשר לשמוע ולתרגל: שמיניות ארוך–קצר, הטריולה שבתוכן, ההטעמה על ה"ו", ויד שמאל שדוחפת לפני הפעמה.
שמיניות ישרות ושמיניות סווינג
ברוב המוזיקה הקלאסית, וגם בפופ, ברוק ובבוסה נובה, שתי שמיניות בפעמה הן שוות: כל אחת מקבלת בדיוק חצי פעמה. הנה קו ביבופ שמנוגן כך, ישר, בלי שום דבר מסביב:
כל צליל נכון, וזה נשמע כמו תרגיל. ועכשיו אותם צלילים, בסווינג, עם בסיסט ויד שמאל קלה:
שומעים את ההבדל? זוגות השמיניות כבר לא שווים. הצליל הראשון בכל זוג ארוך יותר, והשני קצר יותר. ארוך–קצר, ארוך–קצר. זה הלב של הסווינג.
לחשוב בטריולות
כמה ארוך זה "ארוך"? תמונה טובה היא טריולה. חלקו כל פעמה לשלושה חלקים שווים. הצליל הראשון לוקח את שני החלקים הראשונים, והשני את האחרון: ארוך לשניים, קצר לאחד.
ספרו בקול תוך כדי הקשה על הפעמה: "1 ו אה, 2 ו אה". נגנו על "1" ועל "אה", ושתקו על ה"ו" שבאמצע. זה זוג בסווינג. הנה זה עם הלהקה: זוג אחד של ארוך–קצר, הפסק, ועוד זוג, מעל ii–V–I:
הקשיבו איך הצליל הקצר מוביל אל הפעמה הבאה. דווקא הצליל הקצר, ולא הארוך, נותן לסווינג את ההקפצה שלו.
הטריולה היא תמונה, לא חוק. סווינג אמיתי משתנה עם הטמפו. בטמפו איטי הצליל הארוך הוא לעיתים קרובות ארוך אפילו יותר מהטריולה; בטמפו מהיר מאוד השמיניות נעשות שוב כמעט שוות. הנגנים מתאימים את עצמם בלי לחשוב, כמו שמתאימים את הצעדים לקצב ההליכה. הדוגמאות בעמוד הזה קצת פחות מטריולה מלאה, כמו שרוב הנגנים מסווינגים בטמפו בינוני.
להישען על ה"ו"
הנה הסוד השני, וזה שרוב הלומדים מפספסים: בסווינג הצליל הקצר הוא החזק. נגנו את מה שבין הפעמות, ה"ו", קצת יותר חזק מהצליל שעל הפעמה. במוזיקה קלאסית הפעמה היא בדרך כלל החלק החזק. בג'אז ההטעמה נופלת לעיתים קרובות מיד אחריה.
אל תגזימו, ואל תעשו את זה על כל "ו". הטעימו אחד כאן, אחד שם, כמעט במקרה, ותנו לשאר לעבור בקלילות. נטייה קטנה מדי פעם מספיקה. אם כל "ו" מקבל מכה חזקה, הקו נעשה נוקשה בדרך חדשה: רק החלפתם דפוס אחד בדפוס אחר. דמיינו נגן כלי נשיפה: את הצלילים שעל הפעמה הוא נושף ברכות, וחלק מהצלילים שבין הפעמות מקבלים דחיפת אוויר קטנה. האזינו שוב לדוגמה: לא כל "ו" חזק יותר.
ושמרו על הצלילים מחוברים. שמיניות סווינג הן חלקות, לגטו, בלי רווחים בין הצלילים. קו קטוע לא מסווינג, גם אם המקצב שלו מושלם.
ההקדמה (push) ביד שמאל
גם יד שמאל מסווינגת. במקום לנגן אקורדים על הפעמה, נגנו אקורדים קצרים רגע לפני הפעמה: על ה"ו" של 2 ועל ה"ו" של 4. כל אקורד מגיע שמינית אחת מוקדם ומושך את המוזיקה קדימה.
Dm7: F–C · G7: F–B · Cmaj7: E–B · Dm7: F–C · G7: F–B · Cmaj7: E–B
נגנו את האקורדים האלה קצרים, בסטקטו. הבס מחזיק את הפעמה; יד שמאל מנגנת ברווחים שביניהן. ההקדמה הקטנה הזאת היא חלק גדול מהסיבה שלהקת ג'אז נשמעת כאילו היא נעה קדימה, גם כשהטמפו רגוע. בשיעור שלי על מקצבי ליווי יש עוד ארבעה מקצבים לנסות.
לשבת מאחור (laid back): קצת מאחורי הפעמה
הקשיבו לנגן גדול כמו Erroll Garner ותשימו לב לעוד משהו: יד ימין שלו יושבת לעיתים קרובות טיפה מאחורי הפעמה. לא מאוחר מספיק כדי להישמע כמו טעות, פשוט רגוע, כאילו יש את כל הזמן שבעולם. הבס והתופים שומרים על זמן יציב; המלודיה נשענת לאחור כנגדו.
זה החלק המתקדם ביותר של התחושה, ואי אפשר לספור אותו. לומדים אותו מהאזנה ומחיקוי. בינתיים מספיק לדעת שהוא קיים. כשקו נשמע ממהר ועצבני, התרופה היא כמעט תמיד להירגע ולתת לו לשבת קצת מאחור.
איך לתרגל סווינג
- מטרונום על 2 ו־4. כוונו אותו לאט, בערך 60, ותנו לו לנקוש רק על פעמות 2 ו־4, איפה שהמתופף מנגן בהיי־האט. הרגישו את הנקישות האלה כ־backbeat.
- זוג אחד בכל פעם. נגנו זוג אחד של ארוך–קצר על צליל אחד, ואז הפסק, כמו בדוגמה למעלה. אחר כך שני זוגות. אחר כך קו שלם.
- קודם שירו. שירו את הקו בהברות, "דו-בה דו-בה", עם המשקל על "בה". אם אפשר לשיר אותו בסווינג, גם הידיים יכולות ללמוד אותו.
- הוסיפו את ההקדמה ביד שמאל על ה"ו" של 2 ושל 4, קצר, בזמן שהמטרונום נוקש על 2 ו־4.
- נגנו עם תקליטים. בחרו הקלטה אחת מהרשימה למטה, כוונו את הטמפו שלה במטרונום, והעתיקו את התחושה, לא את הצלילים.
- הקליטו את עצמכם. כמאזינים אתם שומעים סווינג הרבה יותר טוב מאשר בזמן הנגינה.
הטעויות שאני שומע הכי הרבה
- לנגן טריולות מדויקות כמו מכונה. סווינג נושם. הטריולה היא נקודת התחלה, לא רשת.
- להטעים את הפעמה. ההרגל הקלאסי. במקום זה הישענו על ה"ו", אבל לא על כל אחד.
- שמיניות קטועות. כל צליל מוחזק עד הבא. קודם חלק, אחר כך סווינג.
- סווינג חזק מדי. ארוך–קצר כבד וקופצני נשמע כמו שיר ילדים. הרפו.
- למהר. נגנים לחוצים זוחלים לפני הפעמה. תנו לזה לשבת מאחור.
- יד שמאל על כל פעמה. זה עוצר את התנועה של המוזיקה. הקדימו על ה"ו".
שאלות שתלמידים שואלים
כדאי לכתוב שמיניות סווינג כטריולות?
לא. בתווים של ג'אז כותבים שמיניות רגילות, והנגנים מנגנים אותן בסווינג לפי התחושה. טריולות בכל מקום הופכות את הדף לקשה לקריאה ודוחפות לסווינג הנוקשה והמכני שרוצים להימנע ממנו.
כל ג'אז מסווינג?
לא. בוסה נובה וג'אז לטיני משתמשים בשמיניות שוות, והרבה קטעי ג'אז מודרני מנוגנים ישר. בלדות מסווינגות לעיתים קרובות בעדינות כזאת שהשמיניות נשמעות כמעט שוות. התווים או ההקלטה יגידו לכם איזו תחושה לנגן.
איך יודעים אם זה מסווינג?
הקליטו את עצמכם מנגנים עם הקלטה או עם פלייבק (backing track), והאזינו. אם הקו שלכם נשמע כמו חלק מהלהקה, אתם מסווינגים. אם הוא נשמע כאילו הוא לבד, האטו והעתיקו פרזה אחת מהתקליט, צליל אחר צליל ותחושה אחר תחושה.
המלצות להאזנה
עשרה שיעורים בסווינג. בחרו הקלטה אחת, שימו אותה כל יום במשך שבוע, והעתיקו את התחושה: איפה נופלים הצלילים הארוכים והקצרים, וכמה הזמן רגוע.
- “Bye Bye Blackbird”, Miles Davis · ’Round About Midnight (1956): Red Garland, פסנתר
- “If I Were a Bell”, Miles Davis Quintet · Relaxin’ (1956): Red Garland, פסנתר
- “C Jam Blues”, Oscar Peterson Trio · Night Train (1962)
- “Moanin’”, Art Blakey & the Jazz Messengers · Moanin’ (1958): Bobby Timmons, פסנתר
- “Tenor Madness”, Sonny Rollins · Tenor Madness (1956): Red Garland, פסנתר
- “Shiny Stockings”, Count Basie Orchestra · April in Paris (1956): ביג בנד שלם שמסווינג יחד
- “Poinciana”, Ahmad Jamal Trio · At the Pershing: But Not for Me (1958)
- “Autumn Leaves”, Erroll Garner · Concert by the Sea (1955): הקשיבו ליד ימין שיושבת מאחורי הפעמה
- “Blues by Five”, Miles Davis Quintet · Cookin’ (1956): Red Garland, פסנתר
- “Freddie Freeloader”, Miles Davis · Kind of Blue (1959): Wynton Kelly, פסנתר