כשהתלמידים שלי מתחילים פסנתר ג'אז, רובם כבר מכירים את האקורדים המשולשים. ואז הם פותחים לידשיט (lead sheet), רואים Dm7 – G7 – Cmaj7, מנגנים ביד שמאל את כל ארבעת הצלילים של כל אקורד, וזה נשמע כבד, עכור ובכלל לא כמו בתקליטים.
הפתרון פשוט יותר ממה שנדמה: לנגן פחות צלילים. שניים מספיקים.
שני הצלילים שחשובים
לכל אקורד מרובע יש טרצה וספטימה, ושני הצלילים האלה מספרים לאוזן כמעט הכול:
- הטרצה אומרת אם האקורד מז'ורי או מינורי;
- הספטימה אומרת איזה סוג של אקורד מרובע זה: מז'ור שבע, דומיננט שבע או מינור שבע.
שני הצלילים האלה נקראים צלילים מנחים (guide tones). נגנו רק אותם ביד שמאל, והאקורד כבר שם. ומה עם השורש? בלהקה הבסיסט מנגן את קו הבס, והשורשים הם חלק ממנו. הקווינטה כמעט לא מוסיפה דבר. כך יד שמאל פנויה לנגן רק את הצבע של האקורד.
האזינו לשלושה אקורדים על C. הבס זהה; רק שני הצלילים משתנים:
Cmaj7: E–B · C7: E–B♭ · Cm7: E♭–B♭
שתי דרכים לנגן אותם: 3–7 ו־7–3
אפשר לנגן את שני הצלילים בשני סדרים:
- 3–7: הטרצה למטה, הספטימה למעלה (C7: E–B♭);
- 7–3: הספטימה למטה, הטרצה למעלה (C7: B♭–E).
C7: E–B♭ · C7: B♭–E
למה ללמוד את שניהם? כי המעבר ביניהם הוא מה שמאפשר ליד להישאר במקום אחד בזמן שהאקורדים מתחלפים. בחרו תמיד את הצורה שקרובה יותר לאקורד הקודם.
ה־ii–V–I: צליל אחד זז בחצי טון
המהלך הנפוץ ביותר בג'אז הוא ii–V–I: Dm7 – G7 – Cmaj7 ב־C. בשני צלילים זה נראה כך:
| אקורד | סדר | הצלילים ב־C |
|---|---|---|
| Dm7 | 3–7 | F, C |
| G7 | 7–3 | F, B |
| Cmaj7 | 3–7 | E, B |
עקבו אחרי הצלילים. ה־F של Dm7 נשאר והופך לספטימה של G7. ה־C יורד חצי טון אל B, הטרצה של G7. אחר כך F יורד חצי טון אל E, ו־B נשאר. בכל החלפת אקורד צליל אחד נשאר וצליל אחד זז בחצי טון. התנועה הזעירה הזאת היא השלד של ההרמוניה בג'אז, ושני צלילים שמים אותה ממש מתחת לאצבעות. לחצו על כל 12 הסולמות כדי לשמוע אותה עוברת במעגל הקוורטות:
Dm7: F–C · G7: F–B · Cmaj7: E–B
תנו ליד שמאל מקצב
אקורד שמוחזק תיבה שלמה נשמע כמו מזמור בכנסייה. פסנתרני ג'אז מנגנים ביד שמאל קצר ובמקצב. המקצב הראשון שכדאי ללמוד הוא צ'רלסטון: אקורד קצר בפעמה 1 ועוד אחד על ה"ו" של 2. הנה הצלילים המנחים במקצב צ'רלסטון, מתחת למלודיה קצרה שכתבתי לשיעור הזה:
Dm7: F–C · G7: F–B · Cmaj7: E–B
תרגלו קודם את יד שמאל לבד, וספרו "1 ו 2 ו 3 ו 4 ו". אחר כך נגנו את המלודיה ביד ימין. כששתי הידיים מרגישות עצמאיות, אתם כבר מלווים את עצמכם.
שני צלילים בבלוז של 12 תיבות
בלוז ב־F משתמש בשלושה אקורדים: F7, B♭7 ו־C7. יד שמאל מנגנת רק את הטרצה והספטימה של כל אקורד, והבסיסט מנגן את קו הבס:
- F7: A – E♭ (3–7)
- B♭7: A♭ – D (7–3)
- C7: B♭ – E (7–3)
עכשיו שימו לב מה קורה כשהאקורדים מתחלפים. מ־F7 אל B♭7, ה־A יורד חצי טון אל A♭, וה־E♭ יורד חצי טון אל D. הטרצה של F7 הופכת לספטימה של B♭7, והספטימה של F7 הופכת לטרצה של B♭7. מ־F7 אל C7 קורה אותו דבר כלפי מעלה: A עולה חצי טון אל B♭, ו־E♭ עולה חצי טון אל E.
התנועה בחצאי טונים הזאת היא הלב של הולכת הקולות בג'אז. כשהאקורדים זזים בקוורטה או בקווינטה, כמו בבלוז ובכל ii–V–I, הטרצה של אקורד אחד נמצאת במרחק חצי טון מהספטימה של האקורד הבא. לכן היד כמעט לא זזה, והאקורדים נשמעים מחוברים, כמו קולות ששרים. התזוזה הגדולה היחידה היא מ־C7 אל B♭7 (תיבות 9–10), ששם שני הצלילים יורדים טון שלם. כל הבלוז חי בתנוחת יד אחת.
F7: A–E♭ · B♭7: A♭–D · F7: A–E♭ · B♭7: A♭–D · F7: A–E♭ · C7: B♭–E · B♭7: A♭–D · F7: A–E♭ · C7: B♭–E
איך לתרגל
שגרה קצרה וקבועה עובדת הרבה יותר טוב מאימון ארוך אחד בשבוע. עשר דקות ביום מספיקות:
- שתי דקות: שלושה אקורדים על שורש אחד. Cmaj7, C7, Cm7, ואחר כך אותו דבר על F, על B♭ וכן הלאה. אמרו את הצלילים בקול.
- ארבע דקות: ה־ii–V–I בשלושה סולמות. היום C, F ו־B♭; מחר E♭, A♭ ו־D♭; אחר כך G♭, B, E; ואז A, D, G. ארבעה ימים, כל 12 הסולמות.
- שתי דקות: מקצב צ'רלסטון. אותו ii–V–I עם מטרונום או פלייבק (backing track) ב־80, יד שמאל קצרה.
- שתי דקות: קורוס אחד של בלוז ב־F, קודם יד שמאל לבד, ואחר כך עם קו פשוט ביד ימין.
נגנו לאט מספיק כדי שלעולם לא תעצרו. ii–V–I שמנוגן בזמן ב־60 מלמד אתכם יותר מאחד שמנוגן ב־120 עם עצירות.
הטעויות שאני שומע הכי הרבה
- לנגן נמוך מדי. למטה, באזור הבס, שני צלילים הופכים לנהמה. שמרו את הצליל התחתון בערך בין D ל־A♯ שמתחת ל־C האמצעי, איפה שנמצאות הדוגמאות בעמוד הזה.
- לחשוב בצורות במקום בצלילים. הכירו את השמות: "ב־G7, B הוא הטרצה ו־F הוא הספטימה." אם תזכרו רק צורות, תלכו לאיבוד בסולם חדש.
- לא לצאת אף פעם מ־C. רוב הקטעים האמיתיים כתובים ב־F, ב־B♭ וב־E♭. השתמשו בכפתורי כל 12 הסולמות שלמעלה.
- להחזיק את האקורדים. שמרו על יד שמאל קצרה ובמקצב.
שאלות שתלמידים שואלים
ומה אם מנגנים לבד, בלי בסיסט?
שני הצלילים עדיין עובדים, והאוזן משלימה את השאר. כשתרצו צליל מלא יותר, הוסיפו את השורש מתחת. זה שלב מאוחר יותר; קודם תנו לשני הצלילים לזוז בצורה חלקה.
איזו יד מנגנת את הצלילים המנחים?
יד שמאל, כך שיד ימין פנויה למלודיה או לסולו.
אפשר להוסיף עוד צלילים?
כן, בהמשך. ה־9, ה־13 ושאר הצבעים יושבים מעל הצלילים המנחים. צלילי צבע נשמעים טוב רק על שלד יציב.
הצלילים המנחים עובדים בכל קטע?
כמעט בכל סטנדרט. אותם שני צלילים עובדים בבלדה, בבוסה נובה או בקטע ביבופ מהיר; רק המקצב משתנה.
מה הלאה
כששני הצלילים מרגישים קלים בכל 12 הסולמות, נסו חמישה מקצבי ליווי ליד שמאל, ונגנו קטע שלם: "Autumn Leaves" בנוי כמעט כולו ממהלכי ii–V–I. אחר כך מגיעים תרגיל ה־voicings ל־ii–V–I וה־voicings ללא שורש ליד שמאל, שנותנים את הצליל של פסנתר הג'אז המודרני.
המלצות להאזנה
הקשיבו ליד שמאל של הפסנתרן מאחורי הסולנים: אקורדים קצרים ופשוטים שנותנים למוזיקה לנשום.
- “Tenor Madness”, Sonny Rollins · Tenor Madness (1956): Red Garland, פסנתר
- “St. Thomas”, Sonny Rollins · Saxophone Colossus (1956): Tommy Flanagan, פסנתר
- “If I Were a Bell”, Miles Davis Quintet · Relaxin’ (1956): Red Garland, פסנתר
- “Blue Train”, John Coltrane · Blue Train (1957): Kenny Drew, פסנתר
- “All Blues”, Miles Davis · Kind of Blue (1959): Bill Evans, פסנתר
- “Walkin’”, Miles Davis · Walkin’ (1954): Horace Silver, פסנתר
- “Mr. P.C.”, John Coltrane · Giant Steps (1959): Tommy Flanagan, פסנתר
- “Cool Struttin’”, Sonny Clark · Cool Struttin’ (1958): Sonny Clark, פסנתר
- “Tune Up”, Miles Davis Quintet · Cookin’ (1956): Red Garland, פסנתר
- “Soul Station”, Hank Mobley · Soul Station (1960): Wynton Kelly, פסנתר